תמי לנצוט ליבוביץ 11.1.12
חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, נראית כמי שיודעת מהם כללי ההתנהגות והנימוס. היא תמיד כל כך מטופחת, לבושה בקפידה, בבגדים מגוהצים, ובחליפות מחויטות, כאלו שנודה על האמת, קצת נדיר לראות במחוזותינו.
היא משדרת לסביבה תדמית אלגנטית ואינטליגנטית, אבל לעיתים, בדיוק כמו כאן, אנו מגלים שאין בכך די. לא מספיק להראות מכובד, צריך גם להתנהג כך. זה נכון בתור בקופת חולים נכון בעבודה, וזה נכון הרבה יותר במקום ייצוגי כמו משכן הכנסת.
אז נכון. חבר הכנסת מג'אדלה נהג אף הוא בחוסר כבוד משווע כשצעק לעברה תשתקי. היו מעורבים שם הרבה מאוד רגשות (ואנו יודעים שבכל התנהגות מעורב בעיקר הרגש), הייתה שם סערה לא פשוטה שאין לזלזל בה, אך התגובה לסערה לא הייתה צריכה להסתיים בכוס מים.
הפעולה של חברת הכנסת מיכאלי לעומת זאת, הייתה מחושבת ולא בלתי נשלטת. נראה כי חברת הכנסת תכננה אותה בקפידה. היא קמה ממקומה עת חבר הכנסת מג'אדלה נשא דברים, התקרבה אליו, מזגה בנחישות מים לכוס, והטיחה את הנוזל בפניו.
סערת רגשות או לא, היה לה את הזמן לחשוב ולחשב את תוצאות מעשיה ובעיקר להבין כי מדובר במעשה מבזה, לא מכובד ולא ראוי. לא למקום ובטח שלא למשרה ולתפקיד שבו היא מכהנת. המעשה רוקן מתוכן את אותה התדמית המהוגנת, המכובדת והמנומסת שהיא מקפידה כל כך יפה להקרין ולשדר לעיני העם והעולם.
לא משנה מי עמד מולה ומה הוא אמר. היא ביזתה אותו, את המקום ויותר מהכול את עצמה.
התנצלות היא אופציה. אולם את שנעשה לא ניתן להשיב. המעשה שעשתה יכול ואמור היה להימנע, וכאמור הוא לא נעשה ללא מחשבה ותכנון מוקדם.
נושאי משרה רבים חושבים כי המראה החיצוני ומילים יפות ייצרו להם את התדמית. אז נכון, חשוב ביותר להקפיד על מראה מכובד ומכבד. אולם המבחן האמיתי הוא במעשה. ודי במעשה מיותר אחד בכדי להרוס תדמית שלמה שעמלתם לבנות אותה במשך זמן רב.
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ.
על הטאקט, על חוסר טאקט ועל איפוק ונימוס
תמי לנצוט ליבוביץ
שמעתי היום שנשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, הסביר כי הפרשייה בה נשמע מכנה את נתניהו שקרן בפני אובאמה, נבעה מחוסר מעורבותה של צרפת באירועי שחרורו של שליט.
סרקוזי שאמר את הדברים לפני כחודש, כנראה מתוך כוונה מסוימת, אך לא מתוך כוונה שיגיעו לאוזני כל העולם, התנצל בסופו של דבר בפני רה"מ נתניהו. לא היתה לו ברירה אחרת, כנושא משרה כל כך מכובדת, הוא לא יכול היה להשאיר את הדברים כמו שהם, והדיפלומטיות אילצה אותו לחזור בו מהדברים. הוא אולי התכוון לומר אותם, אבל בטוח לא ציפה שהם יגיעו לאוזניים אחרות חוץ מאלו של נשיא ארצות הבית.
והנה, שוב נתקלנו בסיטואציה דומה, והפעם לא צריך ללכת רחוק כל כך. תראו מה קרה פה רק השבוע. שר הביטחון אהוד ברק, והרמטכ"ל בני גנץ, נשמעו מחליפים הערות מבודחות באירוע צבאי. רבים ראו בכך הערות סקסיסטיות, אחרים ראו בהן הומור צבאי רדוד, נמוך ומיותר, ויש שאמרו שהם בכלל התייחסו לגיחוך שבהדרת נשים ואולי היה בכך באמת פן משעשע. כך או כך,זו לא הנקודה.
היה שם ניסיון כושל להתבדח והבדיחה, בין אם מצחיקה או לא, בין אם שוביניסטית או להפך – לא הייתה במקומה. אז נכון. יכול להיות שהייתה שם צדקנות מוגזמת. מי מאיתנו לא משתעשע לעיתים בהערות ציניות? נשים וגברים מעירים לא אחת אמירות משעשעות שהשומע התמים מהצד יכול ועלול לפרשם בקונטקסט אחר לגמרי. לא זו הנקודה. מה כן חשוב? חשוב שאישי ציבור, בין אם הם שר בכיר, ראש ממשלה, נשיא מדינה או אפילו מנכ"ל חברה נושא משרה הנמצא באירוע פורמאלי, ייקחו זאת בחשבון גם בשיחות חולין. וזה לא משנה אם יש מצלמות, אם המיקרופון פתוח, או אם הם לא בשידור – אוף דה רקורד.
ישנן משרות, בעיקר בתחום המדיני, בהן האדם נמצא בתפקיד 24 שעות ביממה. הגבול בין התחום הפרטי והציבורי במקרים כאלה, הוא גבול דק במיוחד.
נכון. כולנו בני אדם ובכל צעד יש אחוז ניכר של רגש שמניע אותנו, גם ברגעים המאוד ראציונלים. לכן טוב יעשו אישי ציבור אם יזכרו כל העת שחלק מתנאי התפקיד הם שליטה, איפוק וכמובן נימוס.
התנצלות היא סוג של מפלט, אבל את שנעשה לא רק שאין להשיב, אלא שגם קשה מאוד לתת לו הסבר משכנע ופרשנות אובייקטיבית. תמיד יהיו אלה שיעשו בדברים שימוש ויוציאו אותם מהקונטקסט המקורי. "לא לזה התכוונתי", "דברי הוצאו מהקשרם", הם רק חלק מההסברים שניתן להגיד אחרי, ומוטב היה למנוע אותם מראש.
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ
תמי לנצוט ליבוביץ
למרות שאנחנו טובים מאוד בלהיות ציניים, הבה נניח לרגע לציניות ונשים אותה בצד. ביום העצמאות הקרוב תציין מדינת ישראל שישים ושלוש שנים לקיומה. יום העצמאות הוא זמן נפלא לחשבון נפש לאומי ולמבט על ההישגים. זמן קצר (ויהיו שיאמרו שקצר מדי), אחרי יום הזיכרון, יום שמעלה יחד עם כל הכאב, גם רגשות גאווה ואיחוד, מגיע היום השמח הזה (וגם על זה בוודאי יחלקו הציניים), בו אנו בהחלט יכולים להודות שיש לנו הישגים. והרבה. תראו אותנו. מדינה צעירה יחסית שידועה בטובי המוחות שבה. יהיה זה התחום הטכנולוגי, המחקר, האקדמיה, התקשורת, בכולם יש לנו נציגות בקנה מידה בינלאומי. אלא שחזקים ומוכשרים ככל שנהיה, זה עדיין לא מספיק. לצערי יש תחום אחד מרכזי שבו לא רק שאני נכשלים (ונחשלים), דומה שזה רק הולך ומחמיר. אני חייבת להודות שהעתיד שלנו מדאיג, ובמקרה הזה אני לא מתכוונת לעתיד הביטחוני, אלא למשהו שנמצא לגמרי בידיים שלנו. משהו בתרבות הנימוס והתקשורת הבינאישית שלנו לא מתנהל כראוי.
מדינת ישראל היא אולי מדינה צעירה יחסית, אבל אין כל ספק שמצופה ממנה להתנהג כבוגרת. האבסורד הוא שפעם היא דווקא כן התנהגה ככזו. חינוך וכבוד היו ערכים מובילים ולא מונח ארכאי. והיום? היום לצערי יש לנו בעיקר במה להתבייש. ראו למשל כיצד הכבוד, הפרגון וההתחשבות, במקום להיות מובילים בחשיבותם נדחקו לפינה ואת התוצאות אנו רואים במיידי בנימוסים. זה מתחיל אצלנו בבית, ממשיך לרחובות וגלוי גם בקרב אנשי השלטון. על מה זה עושה לכבוד שלנו בעולם הגלובאלי, מוטב שלא אתחיל לדבר.
זוכרים את החינוך בנושא האיסור לקטוף את הפרחים המוגנים? מדובר ללא ספק במשהו שהצליח. אבל מה עשינו בזה? במקום להמשיך כך, אנו מסתפקים בלהתהדר באותה דוגמא ותו לא. הוכחנו לעצמנו שזה ניתן, הוכחנו שאפשר לחנך לערכים. מדוע עצרנו שם? מדוע שלא ננחיל את החינוך לנימוסים והליכות כבר בגני הילדים ובבתי הספר? מדוע שזה לא יהפוך לחלק מתוכנית הלימודים, כפי שנעשה במקומות אחרים בעולם?
במדינות אחרות בעולם, "נימוס" אינה מילה גסה ולא, זה לא עניין של הבדלים בשפה. דווקא היום כשהעולם הופך כביכול ל "חסר גבולות" וגלובאלי, אנו לא משתלבים בו כראוי, היות שאנו לא מיישמים את אותו קוד התנהגות בסיסי, את אותה תקשורת בינאישית מקובלת, כזו שמבטאת כבוד.
חשוב לי להבהיר, אני לא מצפה מאיתנו להפוך עורנו ולזנוח את טיפוס הצבר הקוצני. יתכן וזה בלתי אפשרי ולמה בעצם לשנות משהו שהוא סמל, לפעמים די נחמד וחם… חתונת הנסיך ויליאם בברמינגהם, היא עניין תרבותי ללא ספק ואני לא רואה אצלנו משהו שמתקרב לזה. יחד עם זאת, אנו חייבים להנחיל לדורות הבאים, וגם לעצמנו תרבות התנהגות ישראלית המבוססת על כבוד למסורת, למנהגים, לאנשים שאיתנו (גם אם בימים של שיגרה אנחנו לא מסכימים איתם). אדם לאדם, הוא אדם לפני הכל.
מדינת ישראל חייבת לדאוג לעתיד הקרוב והעתיד הזה תלוי בנו ובכבוד שלנו לאחר. צריך להשקיע בתכנון לטווח הרחוק בהנחלת והשרשת ערכי נימוס וכבוד כמו- הקשבה, סגנון דיבור, ניהול מכובד של משא ומתן. מי יודע? אני בהחלט מאמינה שכל אלה, היו משפיעים גם על מצבנו הביטחוני, על שיחות השלום וכל מה שכרוך בכך. חברת הכנסת שלי יחימוביץ' הטיבה להגדיר את המצב כ"התבהמות חברתית". (ערוץ 2 5.5.11 ). אפילו הטכנולוגיה האלקטרונית שלנו, זו שאמורה לסמל קידמה, הופכת לאחרונה לפגומה ו"חסרת נשמה". זה שהגענו למצב בו פיטורי עובדים מתבצעים באמצעות אס.אם.אס, זה רק סימן לכך שאנחנו לא הולכים עם הקדמה בכיוון הנכון. אנחנו הולכים עם הקדמה אחורה. בואו נחזיר את הכבוד לנימוס ואת הנימוס לכבוד. זה בידיים שלנו…
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ
תמי לנצוט ליבוביץ
אנחנו יכולים להיות ציניים עד מחר, אבל לדעתי, טקס הנישואים המפואר של הזוג הבריטי המלכותי היה לא רק יפיפה, אלא גם הוכיח לנו הרבה דברים על עצמנו ועל כמה אנו זקוקים לאירועים שכאלה. מי שצפה בטקס עצמו, ודאי שם לב כי רובו ככולו היה בנוי מחוקים ומקוד. נכון, היה שם מקום ליצירתיות, אבל מאחוריה הייתה מסורת מפוארת ארוכת שנים, לפיה פועל ומתפקד בית המלוכה הבריטי. אנחנו יכולים לצקצק ולהתבדח, אבל תכל'ס? אנחנו זקוקים לזה ולא בכדי.
תודו שזה היה מרגש. היה שם שילוב אידיאלי בין מה שכולנו מכירים מחיי היומיום, הכרנו או נכיר- חתונה ומסורת. כולנו בעצם מכירים את זה. מה שכן, לכל זה היה ערך מוסף של פאר, הוד והדר אותו אנחנו בדרך כלל מכירים רק מהאגדות. מצחיק, אבל אחרי הטקס, יצא לי לשוחח עם לא מעט אנשי ונשות עסקים שכולם הודו, גם אם תוך התנצלות, כי הם צפו בטקס. "במקרה הייתי בבית"… "הטלוויזיה הייתה דלוקה"…. "ראיתי אצל חברים"…הבה נודה בכך- ראינו גם ראינו. ואם לא יצא לנו לחזות בו בשידור ישיר, הרי שצפינו בשידור החוזר ו/או ראינו את התמונות שהופיעו בתחילת השבוע בעמודים הראשיים בעיתונים. יותר מכך, לטקס קדמו אינספור כתבות מקדימות, הערכות וניתוחים.
חשבו רק על כל אנשי המקצוע שהיו מעורבים בניתוח- החל מאנשי תקשורת (שבדרך כלל מתעסקים בפוליטיקה "כבדה" ומדכאת), דרך מומחי תרבות וכלה באנשי מקצוע מתחום האופנה והסטייל. הנושא חצה את כל התחומים, שודר בשידור ישיר ברחבי העולם, הושקע הון עתק בהפקתו ו- הוא הסב לנו הנאה ועונג מסוים, או לכל הפחות גרם לנו לחייך. ואיך לא, בעצם? הנסיך וכלתו (הדוכס והדוכסית!) אולי אינם מושלמים במראם, אולם שניהם לבשו בגדים בהתאם לכללי הטקס. החליפה של וויליאם, הדוכס מארמון בקינגהאם, היא לא החליפה השגרתית של חתן בחופתו – אולם היא הייתה על פי הכללים הנהוגים בתרבות בית המלוכה. הכול היה ככה בעצם. המסלול שעשו הרכבים, חיילי משמר המלוכה שליוו אותם על סוסיהם, דברי הכומר. כל אלה אולי לא התאימו לימינו, אבל עדיין גרמו לנו לחוש צביטה של געגוע. נו… תודו בזה שנהנתם. לא ככה?
ולמה בעצם? כי הצורך הזה במסגרת, בחוקים, במנהגים, במסורת, בכללים שינחו אותנו מה מותר, מה נהוג ומה מכובד – הוא צורך אנושי חוצה תרבות ודורות. בית המלוכה הבריטי אולי מציג זאת בצורה מוגזמת, אבל הוא קיים היות שעוד לא אבד עליו הקלח, ומעבר לכך- הוא אף פעם לא יאבד. הכלה צעדה כשברקע נשמעו הפסוקים ממזמור תהילים קכ"ב: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלם. יְרוּשָׁלַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו… שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ". בודאי תסכימו איתי, כי הם עודם נשמעים גם במחוזותינו.
אנחנו אולי חושבים שבעולם הגלובאלי המודרני הכול מותר, אבל לא כך הוא, ועל אחת כמה וכמה הדבר נכון בעולם העסקים. אנו סוברים בטעות כי אין צורך בכללי נימוס ארכאיים, וכאן בעצם הטעות. מחקרים אנתרופולוגים זה מכבר הוכיחו כי מדובר בצורך אנושי בסיסי. קוראים לזה תרבות ונוהג. נכון שהקדמה משנה ומה שנהוג היום לא תמיד נהוג מחר, אבל יחד עם זאת יש נוהגים בסיסיים, אנושיים, שיהיו נכונים תמיד ובכל מקום (ושוב – בעסקים הדבר קריטי!) ואותם חשוב שנפנים. לכל מי שזכה לקחת חלק בחתונה המפוארת היה הקוד הזה ברור.התחיל בדייקנות,העמידה בזמנים המדויקת, קוד הלבוש שצוין בהזמנה ואף אחד לא חרג ממנו.קוד שנרשם והובהר בהזמנות לחתונה, בחלק מהקוד התרבותי והנוהג. שימו לב שלא ראיתם שם ולו משתף אחד ש"מחובר" למכשיר הטלפון הסלולארי.
לפעמים נדמה שהציניות שלנו גרמה לנו לאבד אותם, אלא שטקסים כגון טקס הנישואין של בית המלוכה הבריטי, מזכירים לנו את חיוניותם. אני מזמינה אתכם להציץ בספר ה IBL Code – קוד התדמית הנימוס והנוהג. אני בטוחה שזה יראה לכם מוכר…
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ
תמי לנצוט ליבוביץ
זה לא סוד שיש בהם בחגים המשפחתיים, יחד עם כל השמחה והחום, גם מקור לרגישות, מחלוקות וריבים. המשפחתיות הגוברת והמפגש עם "הפורום הנרחב" מעלים על פני השטח תחושות שמוצאות עצמן מופנמות בימי החול.
עבור הרווקים במשפחה, יש בו בחג משהו מרגיז וקצת צובט. בעצם צובט חזק. זה לא רק המפגש "המאולץ" עם הבן של האח של הדודה של הגיס של הבן דוד הרחוק, זה הרבה יותר מזה. אם בימי החולין הם נוהגים לחגוג כל יום את רווקותם, יוצאים ומבלים בערבים ובלילות, נפגשים עם חברים, הרי שדווקא בפרוש החג, המפגש המשפחתי מעלה בדיוק את כל נקודות התורפה מהן הם מבקשים להימלט. החג, וליל הסדר בעיקר, הוא חגן של המשפחות. לכולם במשפחה יש תפקיד. זאת אומרת, כמעט לכולם. הורים וילדים, אחים ואחיות, סבים וסבתות- כולם נרתמים ל"ביחד" המשפחתי. זה מתחיל בארוחה ומסתיים בקריאת ההגדה.
הרווקים שמגיעים לבדם, כמוהם הם גם הגרושים, מרגישים באותם רגעים בדיוק את מה שחסר להם, אותו דבר שממנו הם מצליחים לחמוק בימי חול. אז נכון. חייבים להודות שלפעמים יש במפגש הצפוף הזה, המפגש שמביא עימו לא מעט מחלוקות בין בני זוג (אצלי או אצלך? כלומר… אצל ההורים שלי או שלך?), יש בו משהו שנותן תחושה שגם במשפחות הכי טובות, לא תמיד הכול הכי טוב. ועדיין. הפחד מליל הסדר והרצון "להימלט" מהמעמד הזה, שב ועולה מדי חג. זה לא שהם לא מאחלים את זה לעצמם ובעצמם, אבל השאלה הזו, שעלולה לצוץ על פני השטח ואף לחזור על עצמה מדי מפגש משפחתי שכזה, במיוחד מהצד חסר הטאקט במשפחה… ה- נו, מתי כבר תתחתנו? או – נו? יש חדש? היא לא מה שהם רוצים לשמוע. בטח שלא על ידי מישהו/י שיוצא לפגוש לכל היותר פעם בשישה חודשים. בפסח ובראש השנה. אהה כן. גם בחתונה של מישהו אחר, מתי שהיא לא תהיה…
אחד מכללי הנימוס החשובים בחגים, וזאת בלי קשר למסורת, לנוהגי השולחן, למתנות ותפקידים בקריאת המגילה, הוא ה- מה לא לעשות. מה לא לשאול. כמובן שחשוב לנהל שיחת חולין ולהתעניין בשלום בני המשפחה, בחדשות ובשינויים בחיים. אולם יחד עם זאת קחו בחשבון כי בתחום המשפחתי, סביר להניח שאם היה חדש, כבר הייתם יודעים על כך, או לכל היותר מקבלים הזמנה לחתונה.
ככל שנוגע הדבר לליל הסדר, קחו בחשבון כי מדובר במעמד מלחיץ. זה לא הזמן לסגור חשבונות משפחתיים חבויים, לא כל שכן לפצוח ולפתוח בשכאלו. בשאלות ובחקירות האלו, גם אם עומדת מאחוריהן כוונה סופר טובה וטהורה, יש בכדי להביך, להעיק ואף לגרום עצב וכעס. ואם אתם ממש רוצים להתעניין, או אפילו לסייע ולהכיר מישהו/מישהי, מוטב שתעשו זאת שלא בפני כולם, אולי אפילו תמתינו יום- יומיים ואז תרימו טלפון למחרת החג. בטוחני שהצעה שכזו תתקבל בברכה גדולה, אם היא תעשה שלא במעמד החג.
© כל הזכויות שמורות לתמי ליבוביץ
דף 1 מתוך 5
[לעמוד הראשון] [הקודם] 1 ... 2 ... 3 ... [הבא] [לעמוד אחרון]
ארזנט - בניית אתרים | ג'וטו דיזיין - עיצוב אתרים
דף הבית
אודות
שאלות נפוצות
מן העיתונות
צור קשר